מתי זה התחיל

יש חשיבות וקשר בין הכאב הראשון שלנו לבין הכאב שלנו כיום. בפוסט זה אנסה לקחת אותך למסע קצר בתוך עצמך דרך הכאב הראשון שלך, מסע שיעזור להבין ולקבל את הכאב של היום.

אולי גם להקל עליו.

**המחשבות מנוסחות בלשון נקבה אך אשמח אם ימצאו בו עניין גם גברים.

** הדברים מבוססים על חשיבה עצמאית, ניסיון חיים וידע נרכש מדיסיפלינות שונות ואינם מהווים המלצה פסיכולוגית או רפואית משום סוג.

***

בזיכרוני, הכאב הראשון היה כשהייתי בת 3, ברך נפוחה וכואבת. דלקת פרקים.

את כאב הברך כבר מזמן אינני זוכרת. למעשה שכחתי אותו עוד בילדותי. אך זוכרת אני היטב, עד היום, את הכאב הרגשי שבא בעקבותיו. אי היכולת לרוץ ולשחק עם כל הילדים פגעה בי חברתית, הבדידות בלילות בתקופת האישפוז בה ישנתי במיטת ברזל, בבית חולים של שנות ה 70 ללא הורה משגיח כי היה אסור (כמעט בלתי נתפס כיום אך כך זה היה בעבר) והבושה שחשתי למראה הילדים המגחכים למולי בקיבוץ, עם שובי בעגלת תינוק אדומה בה סחבה אותי אימי כי חשבה שזה יהיה מראה "נעים יותר" מכסא הגלגלים עליו התניידתי בבית החולים. את הכאבים האלה אני זוכרת היטב.

הכאב הפיזי אז בגיל 3 - הביא איתו שרשרת ארועים שהסבו לי פחד, בדידות ובושה מהשונות. רגשות עזים שלא חלפו. רגשות שחייבו אותי לבנות מנגנוני הגנה שהפכו לדפוסי התנהגות אותם לקחתי עימי להמשך חיי.

אסביר – הכאב הפיזי שחשתי כילדה קטנה בברך, הוביל לכאב רגשי מסויים. הכאב הפיזי טופל (באנטיביוטיקה) ועבר. הכאב הרגשי לא עובד ולא טופל. יתר על כן, הכאב הרגשי היה פרשנות של הילדה בת ה 3, לכאב הפיזי שחוותה. שהרי אף אחד לא רצה באמת לפגוע בה וסביר להניח שהילדים צחקו מהתרגשות או כי משהו הצחיק אותם ללא קשר אליה.

כדי להתקדם, נצא מתוך הנחה שהרגש העולה בעקבות כאב הוא פרשנות שלנו לכאב.

***

לפני שאמשיך, נסי להיזכר מהו זיכרון הכאב הראשון שלך. מתי זה התחיל, ומה בדיוק הרגשת סביב אותו כאב.

אם את לא מצליחה להיזכר, תוכלי לקחת דף ועט – ציירי קו זמן לרוחב הדף וחלקי את הקו לעשורים, על פי גילך. כעת, כתבי בכל עשור ארועים משמעותיים שקרו בחייך. מהו הכאב שעלה בזכרונך בעשור הראשון?

נסי להרגיש את מה שחשת אז בעקבות אותו כאב. מהו הרגש שליווה את הכאב. (כעס? בושה? השפלה? בדידות? צער? פחד? קנאה? או אולי משהו אחר?).

***

הרגש שאני חשתי בנוגע לכאב של גיל 3 היה פחד גדול, בדידות ובושה מהשונות.

את בטח שואלת את עצמך, מה הקשר בין הפחד ההוא לכאב הכרוני של היום? הרי כל ילד פוחד לפעמים ואין ילד שלא צחקו עליו בילדותו. אשיב על כך – כנראה הפחד ההוא, היה פחד יותר חזק מאשר הגוף והנפש שלי יכלו להכיל. ייתכן וילד אחר, בזמן אחר, במקום אחר חווה חוויה דומה אשר לא פורשה על ידו ככאב רגשי קמאי כל כך. ברגע שכאב הוא קמאי, בתחושה שלנו מאיים על חיינו, מנגנוני הרגעתו הופכים להיות הישרדותיים.

כבר כילדה, פיתחתי מנגנונים (=דפוסי התנהגות) הישרדותיים להתגבר על הפחד והבדידות. למעשה, כשאני מסתכלת על ארועים משמעותיים בציר הזמן שלי ,דפוסי התנהגות שפיתחתי, מניעים מתוכם לקחתי החלטות פעמים רבות בחיי - המנוע מתוכו פעלתי היה אותו פחד ממש.

מכאן אני מניחה, שהמערכת העצבית שלי, קידדה בזכרונה את אותו ארוע והפכה את הבדידות, הפחד והכאב למנגנון אחד של סיבה ותוצאה.

כשהיא מזהה שדר של פחד או בדידות מאותו הסוג, הגוף מפרשם בכאב וכשיש כאב,דומה לכאב ההוא, היא מפרשת אותו כרגש של פחד ובדידות.

כדאי לבדוק עם עצמינו, האם בעשור הראשון בחיינו היה רגש חזק,קמאי שעלה בעקבות כאב, או כאב שהופיע בעקבות רגש קמאי, והאם במהלך חיינו מערכת העצבים שלנו חיברה בינהם שוב ושוב.

***

אם כן, תוכלי לקבל ולהבין את הכאב, כי הגוף של "את הצעירה", פיתח מנגנוני הגנה, שהפכו לדפוסי התנהגות, ששמרו עלייך אז.

האם את זקוקה לאותם דפוסי התנהגות כיום כאדם בוגר? לא בטוח...זו שאלה לשאול אותה.

***

ובאשר לדפוסי ההתנהגות המופיעים כדי לשכך את אותו כאב רגשי/פיזי, זו יכולה מעתה להיות בחירה מודעת האם להשתמש בהם או להחליפם בחדשים. כל החלטה תהיה טובה, אם תעמדי מאחוריה במודע ותסכימי לקבל את מה שיבוא בעקבותיה.

***

מערכת העצבים היא זו שנותנת את הוראת הכאב, משך זמן הכאב ועוצמתו. לכן כאב של רקמה פגועה (שבר, קרע, דלקת) וכאב של רקמה בריאה לכאורה (מיגרנה, פיברומיאלגיה, התקף חרדה ומעי רגיז) יכול להרגיש אותו כאב בדיוק ולעיתים אף חזק יותר.

למה בוחרת מערכת העצבים לשלוח כאב ממושך לרקמה שאיננה פגועה ? אני מאמינה שמדובר בזיכרון שלה לכאבי העבר, וכשהיא מזהה דפוסי התנהגות עקב רגש שנותר קמאי , היא שולחת כאב.

זו גם הסיבה שכאבים רבים לא נראים בבדיקות דם, שתן או הדמיות. זו הסיבה שכאבים באים והולכים מחיינו ואין לנו מושג למה. מדובר אולי במנגנון שיצרו החוויות שלנו, לפעמים חוויות מוקדמות כל כך עד שכמעט לא ידענו שהיו בכלל ומפעילות את גופינו שוב ושוב.

אם נצליח להבין את המנגנון האישי שלנו, נוכל לבחור לקבלו או לשפעלו מחדש.

לקריאת פרק מסע נוסף tzivlinbarozclinic.com/post/פיברומיאלגיה-או-משפחת-כהן